ביום שישי ראינו ביצוע מחודש שהעלו ניב שינפלד ואורן לאור, אפשר לקרוא לזה cover של "דירת שני חדרים". לפני קצת יותר מעשרים שנה לקחה אותי אחותי לראות את ליאת דרור וניר בן גל במופע מחול שאפשר היה לקרוא לו חדשני או אפילו מהפכני. זו היתה הופעת המחול הראשונה שראיתי, היא פקחה את עיני ובזכותה התאהבתי באומנות שלפני כן לא חשבתי שהיא נגישה או רלוונטית לבני תמותה רגילים כמוני. הביצוע המחודש של יום שישי היה מטלטל ומקסים (מפתה להגיד לא פחות מהמקור, אבל זה לא יהיה נכון. להשפעה של צפייה בהופעת מחול בפעם הראשונה אין תחליף ). הפרספקטיבה שקבלתי, לראות יצירה אחרי 20 ומשהו שנים שוב, עלולה בטעות להביא למחשבות דכדוכיות על הזדקנות וזמן שעובר, אבל לא היא. כמה טוב לצבור מספיק נסיון חיים כדי שאפשר להרגיש שיש לי יכולת לעומק מסוים בנקודת המבט, אפשרות להשוות, לראות התפתחות ושינויים אצלי פנימה ובעולם מסביב. לי זה נותן בטחון ביכולת שלי להתבונן בדברים, להבין אותם ולבחון גם את עצמי. ידע זה כח אמר פעם מישהו, וככל שהזמן חולף אני מרגישה שהיכולת שלי להכיל את הידע, להבין אותו בצורה ביקורתית ולהמשיך הלאה רק משתפרת.
אז תודה לזוג היוצרים לאור ושינפלד שהביאו בגרות ובשלות לפרשנות שלהם של דירת שני חדרים, שהיתה אז יצירה צעירה ומאתגרת של דרור ובן גל הצעירים והיום קבלה מימד נוסף. כיף להתבגר.
ירק לכל פועל 