כשאני מטיילת בפארק בימי שישי או שבת בבוקר, רוב העוללים והתינוקות נמצאים שם עם האבות שלהם, ולא עם האמהות שלהם (שזה כמובן ההיפך ממה שרואים בשעות רגילות באמצע השבוע). התגובה הראשונית שלי היא כמובן שמחה – זה מגניב לראות אבות נהנים עם התינוקות שלהם, וזה משמח שהבילוי המשותף חשוב להם והם מוצאים זמן לעשות את זה.
המחשבה השניה היא סוג של כעס– למה זה צריך להיות ככה? למה כשאני רואה גבר צעיר עם תינוק במנשא המח שלי טורח לשים לב למראה הלא נפוץ הזה ולהתפעל ממשהו שאמור להיות כל כך טבעי, כל כך טריוויאלי. למה אין תמיד בפארק הרבה אבות עם ילדים, בכמות כזו שהיתה מאפסת את הצורך לספור כמה נשים מול כמה גברים מבלים זמן עם הילדים שלהם.
ואז אני חושבת על כולנו, גברים ונשים, ומתבאסת בשביל הגברים לא פחות מבשביל הנשים, שלא רק המוסכמות אלא גם שוק העבודה כולא אותנו בקופסאות קלישאתיות שכדי להיחלץ מהן צריך להיאבק וגם זה לא תמיד עוזר. האבות בני גילי שאני מכירה היו מתים ללכת הביתה שלוש פעמים בשבוע בשעה שתיים ולבלות אחה"צ נינוח עם הילדים, אז תניחו לרגע בצד את הניאנדרטליים שעוד חושבים שתפקידו של הגבר לפרנס ותפקידה של האשה לגדל את הילדים ולמנוע מהם להטריד אותו כשהוא חוזר עייף מהעבודה, עד שיהיו מספיק גדולים ללכת לצבא. היום הנשים, ולא הגברים, שעובדות במקצועות שהם לא נשים סטריאוטיפיים צריכות להילחם על הזכות לעבוד ב"משרת אם", להגיע הביתה בשעה סבירה ולבלות זמן איכות עם הילדים (או, סביר יותר, להתחיל את המשרה השניה שלהן בתור מתחזקת הבית והילדים). אם חלק מהנשים שנלחמות על הזכות הזו עוד מצליחות איכשהו למצוא פתרון תעסוקתי עם מחיר בצידו, לאלה מבין הגברים שכבר הפנימו ורוצים להגיע למצב הזה כמעט ואין סיכוי. הבקשה הזו כל כך חריגה ושוק העבודה כל כך לא בשל אליה, שרובם פשוט לא מנסים.
וחכו, עד עכשיו דברתי על ילדים, אבל מי אמר שרווקה הוללת או מי שנמצא בזוגיות מאושרת בלי ילדים צריכים לעבוד כמו מטורפים כי אין להם את התירוץ לחזור הביתה מוקדם? מה בקשר לעבודה בשעות סבירות, כזו שתשאיר לנו פנאי לחיי חברה, לזוגיות, לתחביבים, להשכלה, להנאה? לתחזק בלוגים עם פוסטים ארוכים ומפותלים שמתחילים בטיול בפארק ונגמרים מי יודע היכן?
אבל זה חוזר שוב שוב לנושא המגדר, שוב ושוב לתפקידים המסורתיים שהחברה עדיין לא הגיעה לגמישות מחשבתית כדי לשחרר אותנו מהם ולמלחמה הבלתי מספקת שאנחנו, נשים וגברים צריכים לנהל כנגדם, הליכה מתמדת נגד כיוון הרוח ובזבוז כל כך גדול של אנרגיה וכוחות רק כדי לא להיסחף שוב לאחור. וכך כמעט כולנו, גברים ונשים, תקועות במסגרות של מוסכמות ושוק העבודה, מתוסכלות מהמקום אליו נדחפנו – המפרנס שבעצם לא יכול לממש את ההורות שלו, מגדלת הילדים שלא יכולה להתפתח בתחום העבודה, או אבות ואמהות עם קריירה בלוליינות שלא יכולות אף פעם למצמץ כדי שאף כדור לא יפול, ועסוקות בלהילחם בתסכול.
אני רק מחכה שלכולנו יהיה מספיק שכל להחזיר שוב את המטוטלת לצד השני, ליום עבודה נורמלי של שמונה שעות, ארבעה ימים בשבוע (אם כבר לפנטז אז עד הסוף) שבסופו נסגור את הדלת ולא נצטרך לחשוב על העבודה עד יום המחרת. קריירה יכולה להיות מעניינת, מאתגרת ומרכזית בחיים שלנו – כזו שתמצה את הכישורים והיכולת האינטלקטואלית שלנו, ובכל זאת לא תהפוך למהות ותמצית חיינו. מזל שיש למה לחכות….
ירק לכל פועל 
אם תזדמני בימי שני בבוקר אל הפארק מובטחים לך, מלבד חברה משובחת, מפגש עם גברים רבים המבלים זמן עם הילדים שלהם. לפעמים אני האם היחידה (אלא היא עם אבא שלה ואני, לדאבוני, עובדת).
ככה זה: כאשר מתחילים לבחון את המוסכמות, מגלים שאנחנו לא חייבות (ולא חייבים) להיות "תקועות במסגרות של מוסכמות ושוק העבודה, מתוסכלות מהמקום אליו נדחפנו".
קודם כל, טוב לדעת שלפעמים בונים תילי תילים של תאוריות על צילום מציאות לא תמיד מדויק (אם כי כבר יצא לי בהחלט להתסתובב בפארק בשעות הבוקר הנוחות וגם אחה"ת והאבות היו בודדים אם בכלל – כנראה זה תלוי איפה בפארק אנחנו משוטטות)
וזה נכון לגמרי שאנחנו לא חייבות ולא חייבים להתקע במסגרות, אבל לרוב זה קשה, הו כה קשה לשבור אותן שאנחנו מתייאשות ומתייאשים מהנסיון.ובכלל, נחמד היה אם היו לנו חברה וקהילה ומוסכמות שלא צריך להילחם נגדן אלא שמפרגנות לנו כל מה שליבנו יחפוץ. (וגם להוציא קיטור זה טוב).