כשאני מטיילת בפארק, אני מסתכלת על האנשים, העצים, הציפורים והמחשבות נודדות להן לכל מיני מקומות. לפעמים, מה לעשות, אני מתבאסת במחשבות על דברים מעצבנים שקרו לי ועל זה שאני לא מספיקה כלום מהתוכניות שלי, ואז נקרה על דרכי כלב (כשמטיילים בפארק, זה היתרון, זה קורה אחת לשש דקות בערך). לפעמים הכלב מחובר ברצועה לבעלים שלו ולפעמים יש רצועה בלתי נראית שנמתחת בין הכלב לבין האשה שמטיילת איתו. בהתחלה רואים כלב, מתרוצץ לו פרוע על הדשא אח"כ מבחינים באשה צועדת על השביל וביד היא מחזיקה רצועה מקופלת. המבט שלה עוקב אחרי הכלב, והנה הכלב מסתכל לאחור ומחפש את המבט של האשה והופ, הרצועה הבלתי נראית נמתחת ומנצנצת בין המבט שלה לעיניים שלו, ועוד שניה הוא ממשיך להתרוצץ והרצועה התפוגגה. אם אני אעקוב אחריהם עוד קצת היא תשוב ותתחבר, פעם אחר פעם.
לפעמים שני כלבים זרים מגיעים משני צדדים של השביל. גוף שמנמן של לברדור עם צבעים של דלמטי מגיע מצד אחד, וכלבה מחודדת אף, בהירה וקופצנית מהצד השני. כמה דקות של טקס היכרות ורחרוח, הזמנה עליזה למשחק של הלברדור הדלמטי שמשתופף על הרגליים הקדמיות ואז הבהירה פוצחת בריצה מסחרררת – עוד שניה היא בקצה השני של הגבעה. הלברדור לא מאמין. אין מצב שהוא רץ כאלה מרחקים ובכזו מהירות. הוא מסתובב ומדביק את הבעלים שלו שהמשיך ללכת והקופצנית חוזרת על עקביה, מתרחקת ומשלימה מעגל של ריצה סביב הבעלים שלה שהולך בכיוון ההפוך. ואני, חיוך אדיוטי מרוח לי על הפנים (לא רק בלב, חיוך של ממש) וכבר שכחתי מכל המחשבות המבאסות. די קל לעשות אותי שמחה.
ירק לכל פועל 