עצבים מרוטים.

טוב, השבוע לא היה לי ממש חשק להעלות פוסט מתכוני, אולי רק איזה מאכל נחמה (אוכל הנחמה האולטימטיבי שלי הוא פירה של סבתא).

אני גרה לא רחוק מהפארק, שזה בכל קנה מידה תכנוני תל אביב (למרות שחברי התלאביבים האמיתיים שגרים ברצועת ארבעת הקילומטר שסביב לדיזינגוף סנטר, טוענים שכל מה שצפונה לכיכר המדינה כבר ממש לא נחשב תל-אביב). נכון שהייתי נוכחת רק בשלוש אזעקות (+ אחת שפשוט לא שמעתי), אבל בכל מקום אליו אני מסתכלת אני מרגישה את העצבים המרוטים. אחותי האהובה לא ממש ישנה בלילות בדאגה לבן שלה החייל שמשרת קרוב-קרוב לטילים,  ואני חצויה בין דאגה לאחיין קר-הרוח (ובודקת כל עשר דקות את הטלפון למקרה שמישהו-ניסה-להודיע-משהו-למישהו ולא נענה), לבין דאגה לאמא שלו שכבר מעדיפה שתרד על כולם פצצת אטום ונגמור עם הסיוט הזה.

חברת נפש שגרה לא רחוק קיבלה את כל המצב הרבה יותר גרוע משציפיתי (איך זה שאני שוב ושוב מופתעת לרעה), ולי אין שום יכולת לעזור או להרגיע. נדמה לי שרק עשיתי עוד יותר רע כששכנעתי אותה לצאת מהבית ולהפגש בבית קפה (איך זה שהמילים תל אביבים ובועה עוד לא הופיעו בפוסט הזה?). היא היתה אכולת חרדה כל הדרך לפגישה שלנו ובכל הדרך חזרה הביתה. ואני רק בדרך לשם קלטתי שאם תהיה אזעקה בזמן שאנחנו בחוץ, היא כמובן לא תקבל את זה בקלות וזו תהיה לגמרי אשמתי שגררתי אותה מחוץ לבית והרחק מהממ"ד. אז כל הזמן החזקתי אצבעות מתחת לשולחן שהאזעקה תחכה עד שנגיע הביתה, כי היה לי די ברור שזו בוא תבוא.

ועכשיו – היום – לא רחוק מהחלון של המשרד, פיגוע באוטובוס.

אני – שיודעת שיש לי עוד לא מעט עבודה היום וחייבת להשאר מפוקסת – שומרת על ריחוק ומנסה לתפקד, ומסביבי כמה וכמה נשים (רק כי הגברים מתפדחים מידי ולא מבינים שעדיף להחצין את הפחד ולא לסגור בבטן) מתפרקות בבכי, ברעד, בלחץ. כולם מחוברים און ליין לכל מידע מפוקפק שמישהו מוכן להזין אותנו, עדכונים בנייד, אתרי חדשות באינטרנט, חברים שמדווחים על אסונות דמיוניים. אבא של אחת העובדות הודיע לה בוודאות שהתפוצץ עוד מטען בבנין שבו אנחנו עובדות. בוודאות. והיא בפאניקה, ומסביבה אנחנו מנסות להרגיע ולנסות לשכנע שהיינו שמות לב אם היה פיצוץ, או לפחות היו מודיעים משהו בכריזה….

בסופו של דבר מצאתי את עצמי נוזפת בכל המעדכנים למיניהם שיפסיקו כבר עם הזמזום הכריזה המתמשכת ("הודיעו שהמחבל מסתובב פה באזור עם מטען נוסף", "סגרו את הבנין כי מסוכן לצאת לרחוב")  שנדמה שנהנים איזו הנאה חולנית לשרוט ולחשוף עוד יותר את קצות העצבים המרוטים גם כך. צפצוף בכריזה בבנין המשרדים שלנו (סוג של testing …testing) – וכבר קופצות כמה בלחץ. מה קרה? עכשיו זה הזמן לעשות בדיקות?!

את המזכירה הבוכיה יבוא אחיה לקחת בסוף היום כי היא לא חוזרת באוטובוס, העובדת הלחוצה ביטלה פגישה כי זה באמת כבר יותר מידי היום, ואני במקום לעשות את העבודה שחייבת להגמר היום כותבת פוסט לבלוג, חושבת איזה מן טעם כבר יכול להיות לעוגה שאני אמורה להכין היום, אם אכין אותה בכזה חוסר חשק, ושירגעו כבר הדברים והאחיין שלי יגיע הביתה.