סיפור עם סוף טוב…
היום, טיול קצר של בוקר בפארק, לפני העבודה. כלבה בינונית ומחודדת אף, עם אוזן אחת שמוטה עוברת אותי בריצה מהירה. לוקח לי כמה דקות להבין שאין אף אחת או אחד שאליו היא צמודה, רצה לבד. אח"כ היא נעצרה ועמדה מתוחה כולה, מסתכלת על השביל, על הגדה השניה על הדשא… מחפשת מישהו או מישהי שהיו כנראה שייכים לה ונעלמו. אני ממשיכה ללכת, מסתכלת לאחור ומחליטה לחכות דקה לראות שהבעלים שלה יקלוט שהיא כבר לא איתו ויחזור לאסוף אותה. עברה דקה.
אני מתקרבת ללטף אותה ולבדוק את התגית שלה – נרים טלפון זריז נשמע שהכל בסדר והם עוד 30 שניות אוספים אותה ונמשיך בטיול. אין תגית. עכשיו מנסה לסרוק את הקולר, אני יודעת על הפטנט הפשוט של לכתוב בטוש שחור עמיד מספר טלפון על הקולר כדי להתחכם לתגיות שלפעמים נופלות. הכלבה קצת חוששת. לא מוצא חן בעיניה שאני מתעסקת לה בקולר והיא כ"כ דרוכה ועסוקה בלחפש את המישהו, מסתכלת לכל הכיוונים. שלפתי כמה בוביקים (*) של אוכל גורים של חתולים. בהתחלה היא לא התייחסה, אבל אחרי שקלטה את הריח והבינה שאני מציעה לה פה את הרולס רויס של M&M's אצל כלבים, התרצתה מספיק זמן כדי שאוכל לוודא – אין מספר טלפון על הקולר. אחרי שנגמרו החטיפים היא קצת שומרת מרחק, מרשה שאגניב לה איזה ליטוף אבל לא להתעסק איתה יותר מידי. ואני בבעיה.
(*) בוביק זה שם עצם כללי, שהוא בעצם היחיד של האוכל היבש לכלבים וחתולים – בבודדת. ככה זה.
תיכף מתחיל שבוע העבודה, יש לי פגישות ודברים לעשות על הבוקר, וכך גם לבנהזוג, ואני לא בטוחה במאה אחוז שהבעלים שלה לא יחזור. מה עושים. אחרי עשר דקות בערך אני מוותרת וממשיכה ללכת. בדרך הביתה אני מבינה שני דברים: (1) אם אין לה תגיות וטלפון בטח גם אין לה שבב, ואם יש הוא לא מעודכן, אז בדיקת שבב לא ממש תקדם אותנו. (2) עשיתי טעות שהשארתי אותה שם. לא יודעת למה, המבט הדרוך שלה בחיפוש אחרי בעליה לא יוצא לי מהלב. ואז בנהזוג שואל "ואז מה?" ניקח אותה לבדיקת שבב ולא נמצא. ואז מה נעשה איתה? הרי לא נחזיר אותה לפארק. נכניס אותה לעמותה? ועכשיו בחורף העמותות מלאות אז מה? להסגר העירוני. זה גזר דין מוות בשבילה הוא קובע. אולי לא מייד, אבל בהחלט ייתכן. הוחלט. ניתן לה את היום, צ'אנס למקרה שהבעלים יחזרו לחפש אותה וקבענו בערב להיפגש שם ולחפש אותה. לא פתרון משהו. השארתי אצל בנהזוג עוד קצת אוכל חתולים בשקית וחבל כביסה (ציוד מלא ללכידת כלבה) והלכתי לעבודה בלב כבד.
מהר מאוד הבנתי שאני על קוצים, היא תמשיך לשוטט ובחיים לא אמצא אותה שוב. שיניתי כמה תוכניות ודאגתי שאגיע מיד אחרי העבודה, לפני הלילה. בדרך – האוכל והחבל אצל בנהזוג – הצטיידתי ברצועה פשוטה (אבל סגולה, למה להסתפק בחומה?) ובחטיפי סוף הדרך לכלבים, שאין כלב שעומד בפניהם כעדותה של המוכרת. אני פותחת בצעדה מהירה לפארק, מחזיקה אצבעות שהיא עדיין שם ולא אבדה לעד כשאני יודעת עד כמה הסיכוי קלוש, חושבת מה יגידו החתולים אם אכניס להם דיירת זמנית שכזו ללילה בחדר העבודה ואיך בדיוק נמצא את מי שיקח אותה. כשהגעתי לפארק לא רחוק מהמקום שבו עזבתי אותה לא האמנתי למראה עיני. אני רואה אותה רצה על השביל – אני קוראת לה וצועקת, היא מתעלמת, ואני אחריה.
בהקלה עצומה אני קולטת שהיא רצה אחרי בחורה על אופניים, עוד כמה מטרים והבחורה עוצרת וזורקת לה כדור. וואו!
מסתבר שהחבר הוא שעושה ריצות בוקר ארוכות והכלבה שלא תמיד עומדת בקצב ומאבדת אותו, מחכה עד שיחזור לאסוף אותה. גם הבוקר אני פגשתי אותה בדיוק בזמן שהיא חיכתה לו. הכלבה מתוקה ועסוקה בלרוץ אחרי הכדור ולא שמה עלי, ואני מנסה להפעיל מניפולציות פולניות של רגשות אשם שיהיו מספיק חזקים כדי שהבחורה תדאג לענוד לכלבה תגית (!) ולכתוב מספר טלפון על הקולר שלה (!!) ואולי גם להפסיק עם המנהג המגונה הזה שהיא מחכה בפארק עד שיבואו לאסוף אותה (!!!). נראה לי שטקטיקת פולניה עבדה.
אז תעשו טובה, גם אם הכלב שלך הכי צייתן בעולם הוא עלול ללכת לאיבוד כי משהו פתאום קרה, ומספר הטלפון שלך עם טוש שחור על הקולר יעשה את כל ההבדל. זה ותגית חרוטה עם כמה מספרי טלפון (לא צריך שם ולא כתובת – רק טלפונים, כמה שייכנסו בתגית). ולעדכן את הפרטים שלך במרכז השבבים. אפשר גם במאגר הפרטי של פט.נט.
אחרי הכל, הייתי יכולה לחסוך לי הרבה כאב לב וגם רצועה סגולה וחטיפים-סוף-הדרך-שאין-לעמוד-בפניהם (הכלב של אחותי אלרגי להכל חוץ מעוף או שניצל שאחותי מכינה, אז כנראה לא יקבל אותם), שבטח ילכו לכלבים של צער בעלי חיים רמת גן, שהיא העמותה החביבה עלי כבר השנה השניה ברצף.
או שתאמצו חתול.
ירק לכל פועל 