שוּמָר במדבר

עיט שמש

זה עיט שמש צעיר שבלבל אותנו.

התמונות לא משהו – אפשר להאשים את הצלמת שלא מצליחה לעשות פוקוס ידני ולהחזיק את המצלמה יציב, או את העדשה (כי חצי מהתמונות צילם בנהזוג והוא דווקא יודע לפקס).

אתמול שמנו פעמינו לנגב הצפון-מערבי (ראה ערך מדבר), לחדש קצת את מלאי ויטאמין D המידלדל בחשיפה לשמש ולצפות בציפורים, שכידוע (למי?) החיבה שלהן לשדות שלצידי קו המתח הגבוה שחוצה את כביש אורים – צאלים בשיאה בחודשי החורף. אחרי שבוע יבש וקר הדרכים הבוציות התייבשו ואפילו ברכב עירוני וצנוע אפשר להתגלגל לאורך השדות ולתפוס תצפית מוצלחת במיוחד.

הפעם התחלנו בבום גדול כשעל ההתחלה ראינו את הציפור הכי מיוחדת (לנו) שמצאנו שם, והמשך הבוקר סיפק כמה עשרות דורסים יפים ומרשימים (ביניהם עיט שמש צעיר שבלבל אותנו באופן מיוחד עד שהואיל בטובו לנוח על עץ, לתת לנו להסתכל בו מבקרוב ולוודא איזה מין ציפור הוא באמת).

קיוית להקנית

זו קיוית להקנית (שהיא יחסית נדירה) – ספרנו 16 מהן (!) והיינו מרוצים עד הגג. ככה זה צפרים

קיויות מצוייצת

קיוית מצוייצת – נכון שהיא יותר יפה? מה שעובד נגדה הוא שהיא די מצויה ובד"כ לא ממש זוכה להתייחסות. אז הנה התייחסנו.

עקב עיטי

עקב עיטי

אחרון להפעם : עקב עיטי. הבחור עם היד היציבה הצליח לצלם אותו גם בתעופה, במציאות הוא הרבה יותר יפה.

דודו גבע כמובן

הנגב הצפון מערבי הוא כל דבר חוץ ממה שאנחנו חושבים על מדבר (טוב, קר שם בלילה ובצהריים יחסית נעים. חוץ מזה כלום) וכולו מכוסה בשדות וגידולים, ובחורף אפילו בצידי הדרך הכל ירוק ורענן. לנגב מותר, כי הרי אמרנו שהוא לא באמת מדבר, והכותרת למעלה היא שילוב של התחכמות ילדותית ומחווה לדודו גבע הנפלא  (אבל מה שקורה בערבה זה סיפור אחר – לא נכנס לזה עכשיו רק שחלילה לא תחשבו שנראה לי תקין לכסות את כל הנוף הפראי הזה במטעי תמרים).

בחזרה לעניינו – אחת הפעילויות החביבות עלינו בזמן שנוסעים לאט (כדי לא לשקוע) ומחפשים ציפורים בשמיים ועל עמודי חשמל, היא לזהות את הגידולים החקלאיים בשדות מסביב. הפועלים התאילנדים בקצה השדה היו עסוקים בקטיף ואיסוף והארגזים שראינו מרחוק היו של משהו לבן. אולי כרובית, תהינו. אבל כשהתקרבנו הריח הנפלא הסיר כל ספק – שוּמָר. עוד יותר מקרוב ואני מזדעזעת לגלות את הפרקטיקה המקובלת: הפועל קוטף פקעת שומר, חותך במכת סכין מדוייקת את הגבעולים המפוארים, המעוטרים בכרבולות שבקצן עלים קטנטנים דמויי שמיר, משליך על האדמה ואת הפקעת מניח בארגז. איזה בזבוז. אם עוד לא הבנתן – אני ממש אוהבת שוּמָר. ריח השומר התגבר על אי הנעימות והמבוכה. נגשתי לאחד מהם וביקשתי את רשותו לאסוף כמה גבעולים. בהתחלה הוא לא הבין וקרא מיד לפועל מבוגר יותר, שנראה סמכותי והחלטי. אחרי שחזרתי שוב על הבקשה בנסיון לוודא שבאמת הגבעולים האלה הולכים לפח הם פרצו בצחוק. מה, אני באמת מבקשת רשות לאסוף את הזבל שהם זורקים? מה קורה איתי? אחרי שהתעקשתי הם הסכימו והצעיר מביניהם מיד חתך לתוך ידי עלים מכמה פקעות שיהיו טריות טריות. המבוגר האחראי שכנראה הרגיש לא נעים שאחרי כל השיח הזה אצטרך להסתפק בזבל כדי לבשל לנו ארוחה התעקש לתת לי פקעות נוספות שהונחו בצד. "לא טוב" הוא אמר עליהן בפסקנות. למה לא טוב? לי הן נראו טובות מאוד! אולי קצת מלאות בחול, אולי הצורה שלהן קצת שונה, אבל כמי שרגילה לקבל ירקות מלאים בבוץ מאזור ירושלים שכל אחד נראה קצת אחר מהשני, באמת ובתמים שלא הבנתי.

IMG_0118

הבגאז' שלנו: לא רואים אבל יש עוד שוּמָרים שמתחבאים מתחת לעלים. היה ריח נפלא של שומר באוטו כל הנסיעה חזרה.

אז הודות לנדיבותם של זוג פועלים תאילנדים בשדות שבין אורים לצאלים, באמצע המדבר שאינו מדבר, מרק שומר ועגבניות כבר מתבשל על הגז (מתכון יבוא בהמשך, אני מבטיחה), ההורים שלי ואחותי קיבלו משלוח פקעות ועלים עם הבטחה שנקטפו רק היום ויחזיקו מעמד מספיק זמן עד שיאכלו בתאבון, והמקרר שלנו מתפקע משוּמָרים – מחר בארוחת הצהריים במשרד (וכנראה למשך כל השבוע) אני מתלבטת בין שומר קצוץ דק-דק בהרבה מיץ לימון מלח ופלפל, מרענן ופריך, לבין רצועות שומר מאודות עם כרוב , עד שהן רכות ונימוחות, עושות נעים בבטן וחם בלב.

שומר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s