מתי שווה לחכות?
את כל התמונות צילם בנהזוג, שיש לו יד יציבה וחולשה לצילומים בהופעות חשוכות
כדי להוציא את הבלוגרית חובבת הישיבה להופעה בעמידה, ועוד באחת-עשרה בלילה, צריך משהו ממש רציני. הזכרון של ההופעה הקודמת והמעולה של קלקסיקו לפני ארבע שנים היה כנראה מספיק טוב כי ברגע של חולשה הסכמתי להצעה של בנהזוג לקנות גם לי כרטיס ולחרוג ממנהגי לשלוח אותו להופעות לבד, שיתמודד.
כשרגע האמת התקרב הרגליים שלי הלכו והתקררו ואפילו ניסיתי לשכנע אותו למצוא מישהו שיקנה את הכרטיס. הייתי עייפה וחסרת אנרגיה, ורק רציתי להשגיח מקרוב על החמין שעשיתי בפעם הראשונה ושנאלצתי להשאיר אותו בתנור כבוי אחרי שעתיים וחצי בלבד, ולקוות לטוב.
האם ההמתנה שווה את זה? התשובה כנראה קשורה לאופי ההמתנה. עקרון גדול במקומותינו הוא שלא מחכים. האוכל באורנה ואלה לא כזה טוב שמצדיק הסתופפות על המדרכה בשינקין בתקווה שמישהו יגמור כבר לשלם ויצא; ההמתנה המייגעת בתור לקופה בקולנוע לב היא רק לאלה שמשום מה לא הזמינו דרך האינטרנט בבית.
ובכל זאת, העברנו ארבעים וחמש דקות בישיבה על הרצפה של הבארבי ליד המעקה (המעקה הזה יפציע יותר מאוחר, ולא לשווא) ועוד חמש עשרה דקות בעמידה אחרי מטח של צעקות מהעובדת המגעילה במקום, אח"כ משהו כמו חצי שעה (כנראה זה היה פחות, לי זה הרגיש יותר) של הופעת חימום מייגעת ומשעממת. כשחשבתי שזהו, צלחתי את אם כל ההמתנות ותיכף תיפול על אזני הופעה משובחת כפרי בשל, הסתבר שטעיתי. צוות שלם של עובדי במה, מסור אבל לא ממש יעיל, הסתער על הבמה והתחיל בהכנות להופעה. למקם מחדש את המיקרופונים ולשים על הבמה סט שלם של גיטרות (חמש לפחות) נשמע הגיוני. מה שפחות הסתדר הוא הבדיקה הדקדקנית, כלי כלי, כשמישהו עבר ופרט וכיוון שוב והקשיב – מה כבר יכול היה להשתנות בעשר הדקות האחרונות? בינתיים בחור אחר הגיח עם חבילה של בקבוקי מים מינרליים, מנסה למקם אותם בכל חור אפשרי על הבמה . אחרי הבקבוקים הגיעו מגבות ופה הבחור נשבר. לקח לו לפחות עשר דקות לקבל החלטה מנהלתית ולאתר את המיקומים האסטרטגיים באמת, המקומות הטובים ביותר על פי כל קנה מידה להניח בהם מגבת. היו לו שבע מגבות והוא כנראה חשב שכל החלטה שגויה שיקבל עלולה לעלות בדם (או בזיעה לא מנוגבת). בשלב הזה אחרי הסבלנות שכבר אבדה לפני זמן מה איימה להיעלם גם קורת הרוח ושקלתי ברצינות לעלות לבמה ולהציע לו עזרה בלהניח סופסוף את המגבות על הבמה. מיציתי.
אבל אז עלו קלקסיקו על הבמה. למי שלא עקבה, הם שבעה, כמספר המגבות, שבעה גברים חנונים למראה ליתר דיוק. המתופף ואחד הגיטריסטים היו לבושים בחולצות לבנות מכופתרות עד הכפתור הלפני האחרון. לשניהם משקפיים עם מסגרת גדולה, למתופף תסרוקת באדי הולי משנות החמישים עם שיער משוך לאחור ומסורק בקפידה, והגיטריסט (שגם מנגן על pedal steel guitar, אבל זה באמת גדול עלי) התהדר בתסרוקת שלי באופן אישי הזכירה מורה לכימיה. שניים נוספים היו עם ג'ינס וחולצות משובצות מכופתרות כנ"ל, וזוג החצוצרנים התהדרו בג'ינס בצבע שחור וחולצות שחורות. למעשה, במהלך כל ההופעה הם כל הזמן התחלפו במקומות וחלקו ביניהם שתי חצוצרות, אקורדיון, גיטרה, מבחר של כלי הקשה, תוף מרים ואפילו משולש. כשעולה חבורה כזו על הבמה את כבר יודעת שהולך להיות פה שמח, כי המוזיקאים המוצלחים באמת לא נראים כמו רוקרים קשוחים, עם חולצה פתוחה ובלורית מתנפנפת.
לפני שהספקתי לשקוע בהרהורים על החזות המתעתעת של להקות טובות, מסך של צלילים הופיע. אולי מסך זו לא המילה המדוייקת – כי היה גם ריפוד, ורקע ועומק, ומיסוך והכל ביחד רעש מלודי להפליא (יש להם המון אנרגיות בהופעה, אבל לרגע זה לא מעמם את המלודיות של המוזיקה שלהם) מילא את החלל בבארבי ולא פסק למשך שעתיים, חוץ משבע דקות לפני ההדרן הראשון ועוד חמש לפני השני. קלקסיקו זו להקה של הופעות, האלבומים שלהם נחמדים – אין ספק – אבל בהופעות איזו אנרגיה מדהימה נוצרת והם מפסיקים להתאפק ולהיות קצת חביבים וקצת רגועים ונותנים את הכל, ואז עוד קצת. אם פיספסתם את זוג ההופעות שלהם הפעם, הכי כדאי להתחיל מלקנות את אחד מאלבומי ההופעות שלהם (דרך האתר שלהם – Ancienne Belgique – Live in Brussels ), ולא סתם אלבום רגיל (קנו, בוודאי. לא להוריד ולא בטיח, בייחוד אם אתן רוצות – ותאמינו שאתן רוצות – שהם יגיעו לכאן בפעם השלישית להופיע).
גריאטריה. בבארבי חשוך גם כשכל האורות דולקים. בכל זאת בנהזוג המהם בזהירות משהו על חתך הגילאים הרחב (כלומר, כולם פה זקנים נורא). קשה להודות אבל גם אנחנו שכבר מזמן יצאנו מקידומת שתיים מתמקמים בנוחות בקטגוריה הזו. כל ההופעה נשענתי על המעקה, מרימה עליו כל פעם רגל אחרת, למנוע כאבי גב ושאר קרחצן (שזה תנאי מקדים לזה שבכלל אסכים ללכת להופעה בעמידה). הגבר המבוגר עוד יותר שעמד מצד שמאל בכלל היה נראה כאילו זקוק לכירופרקט דחוף, ואני תוהה עד איזה גיל זה יהיה לגיטימי ומאיזה גיל זה כבר יהיה פתאטי לגמרי להגיע להופעות רוק ולקטר על החושך והעצמות הדואבות.
לפחות על הסיגריות כבר לא צריך לקטר. הקירות, הרצפה, המנורות והבמה (בטח גם המיקרופונים) בבארבי ספגו כל כך הרבה עשן סיגריות, שעוד שנים אחרי שהפסיקו לעשן שם בהופעות, הקירות המשיכו לנדף ריח חזק כל כך של סיגריות שזה כבר לא שינה אם אף אחד לא טרח להדליק משהו חדש לעצמו. אז מסתבר שאחרי מספיק שנים אפילו ריח הסיגריות נמוג, וגם ההרגלים הישנים התפיידו וזכינו לחזור הביתה ללא ניחוח ההופעה הקבוע.
ספורט 5+. אחרי שכבר פתחנו את נושא הגיל, אני מסתכנת פה בלאבד לחלוטין את פלח הקוראות ששריר האגודל הימני שלהן מפותח כל כך שהן יכול לשלוח סמסים בקצב של 200 מילים בדקה. בזמן ההופעה, כשאני מוחאת כפיים בהתלהבות לבקשתו של החצוצרן הכריזמטי ואף חוטאת בצעקות הו-הא מתואמות בשיר Guero Canelo כמו קהל טינייג'רי מתלהב, הטינייג'רים האמיתיים לא מפסיקים לסמס, לצייץ, לעדכן סטטוסים, לרכל בוואטצאפ ולהוריד לאינסטגרם תמונות מטושטשות של עצמן ושל הלהקה שעל הבמה. הגדיל לעשות בחור קצת פחות צעיר, גבוה ורחב שהיה שקוע עד מאוד בטלפון-הנייד-דור-רביעי שלו. כשהמסך שלו הבליח לכיווני ראיתי שמה שהיה שם הוא האתר של ספורט 5+. להבדיל מבנהזוג שטען שהבחור בודק עדכונים און-ליין על משחק של מכבי, אני בדעה שהוא התעמק במאמר פרשנות מרתק. השאלה היא רק למה לשלם מספר תלת ספרתי בשביל כרטיס להופעה אם מה שאתה באמת רוצה זה שיניחו לך ותוכל לשבת בשקט מול ערוץ הספורט.
גילוי חשוב : לחמין טבעוני מונבט מספיקות שעתיים וחצי בתנור דלוק ועוד חמש בתנור כבוי. החמין, שהשעועית שבו התחילה את מסע ההשריות וההנבטות כבר ביום שני, חיכה בסבלנות בתנור הכבוי וכשחזרנו הביתה כבר היה רך ונימוח וטעים כל כך שפלא שלא התיישבתי לאכול אותו בו במקום, אלא העדפתי לשקוע בשנת ישרים כששירים של קלקסיקו ממשיכים לי בחלומות כל הלילה. מזל שקנינו עוד דיסק שלהם בהופעה חיה ומשכנו גם קצת אל תוך הבוקר את העונג הצרוף הזה.
ירק לכל פועל 
לבלוגרית – את כותבת יופי. מצא חן בעיניי, כמעט כמו ההופעה הנהדרת