דרום אפריקה בקיצור

IMG_04_1725_1873

הערה על התמונות. בד"כ אני מקפידה להשתמש בתמונות שלי, אבל הפעם חלוקת אחריות הצילומים היתה מאוד פשוטה: מי שבצד שלו של הרכב נמצא האובייקט (נאמר, פיל) , תופס את המצלמה ומצלם. אז התמונות הן של בנהזוג ושלי, אני אחרי יום כמובן שכחתי מי צילם מה, הוא בטח עדיין זוכר…

IMG_05_0813_1922חזרנו מדרום אפריקה. החוייה הטבעונית כבודה במקומה מונח, ולכן זוכה לפוסט נפרד, אבל בסופו של דבר, דרום אפריקה (לנו) היא ספארי. ליתר דיוק שלושה שבועות של ספארי: רכב שכור, 10 ימים בפארק קרוגר שאין שני לו בחויית הספארי הרגועה והעצמאית, ואז דילוגים של יומיים לכמה שמורות נוספות לאורך החוף המזרחי בואך דרבן, וגיחה אחרונה למעמקי ארץ הזולו ( iSimangaliso, Vernon Crookes, Giant's Castle, Mkhuze) . בחלק השני קצת פחות חיות, קצת יותר נופים ואפשרות להסתובב. ספארי נטו.

IMG_04_0919_1781בנאדם בקופסה. ברוב הפארקים והשמורות לאנשים אסור לצאת מהמכונית אלא בתוך מחנות לינה ובכמה נקודות בודדות שמיועדות לפיקניקים.כל הענין בספארי בפארקים הגדולים הוא נסיעה בתוך רכב שאמורה להכניס אותך – האדם – לתוך קופסה ניידת שבעיני החיות אין לה יותר מידי משמעות, מסתובבת לה ברחבי הפארק ומבחינתן יכולה להיות גם עץ. לפעמים (רק לפעמים) החיות מגלות עניין בקופסה הניידת, כמו ה-Ground Hornbill שהן ציפורים די גדולות שרוב הזמן חורשות בהליכה את המישורים (למרות שראינו שהדבר הזה מסוגל גם לעוף). את השלישייה הראשונה שפגשנו זיהינו לצד הדרך די רחוק. עצרנו להסתכל ולצלם ולאט לאט הן התקרבו עד שאחת מהן נכנסה מתחת לפגוש והתחילה לנקר נמרצות את המכונית. היה רגע של לחץ כי לא רצינו להזיז את הרכב כדי לא לדרוס אותה אבל המקור האימתני שלה נראה שעלול להרוס משהו במכונית השכורה, אבל בסוף הצלחנו לסגת בבטחה ולתת  להן להמשיך לדרכן. משם נשאר רק לפנטז על צ'יטות שמטפסות על מכסה המנוע ונשכבות להשתזף. מסתבר שחוץ מביו-טיוב זה לא קורה.

התחושה הבאמת מדהימה היא כשנמצאים מחוץ לרכב, באחת מהנקודות הבודדות שמותר. מחוץ למסתור תצפית לציפורים, ליחך ניאלה (Nyala) יפה ומרשים את הצמחיה. כל עוד אף אחד לא התקרב אליו בפתאומיות (כמו שהולנדי אחד עשה אחרי כמה דקות עם מצלמה שלופה והצליח להבריח אותו), עמדנו שם באותו מרחב, הוא ואני, וזו היתה הרגשה נהדרת.

IMG_2247לעומת זאת, בתוך אזורי הלינה ובמקומות שמיועדים לפיקניק יש חיות שנמצאות באופן קבוע ורגילות לנוכחות בני אדם, שלא לומר על לנשנש שאריות. זה נורא מגניב לצאת בבוקר מהביקתה ולגלות חזיר יבלות עוזר לכסח את הדשא, אבל לפעמים מרגישים שהמרחק התקצר מידי אם הם ניגשים ומתחילים לחפש אוכל. המחשבה על ללטף אימפלה נהדרת, אבל עדיף לא. כי במחשבה שניה היא כבר לא באמת אימפלה אלא מין עז או חיה בפינת ליטוף, ועל זה אפשר לוותר.

IMG_2204_tCrocodile Bridge – הוא אחד מאתרי הלינה הפחות המוניים בפארק קרוגר

IMG_09_0955_2472החתולים הגדולים והציפורים הקטנות. בפארק קרוגר ראינו בחור נוהג במכונית קטנה כשמאחור תלוי שלט גדול מודפס: "צופה בציפורים". ואללה, זה מה שהיה חסר לנו בטיול הזה, בפעם הבאה מכינים מראש. נסיעות הספארי הן בעצם חיפוש אחד ארוך אחרי החיות. העשב גבוה, יש עצים שמסתירים והסיכוי לפספס את החיה עולה בהרבה על זה של לראות אותה. לכן הרבה זוגות עיניים עדיפות על אחד. אם מישהי במכונית שלפניך ראתה משהו מעניין ועצרה את הרכב לצפות, הדבר הטבעי הוא שתאטי לידה ותבדקי על מה היא מסתכלת, ואם קצת קשה לראות אפשר גם לשאול – מה יש כאן? על מה מסתכלים? (או במילים אחרות, שרק לא אצא שאפספס את הנמר שמנמנם פה בדיוק מטר ממני). הבעיה בצפרים כמונו ובסטטיסטיקה הספארית שבתשעה מתוך עשרה מקרים אנחנו מנסים נואשות להחליט האם לציפור הקטנה והצהובה שעומדת על האבן מימין יש באמת ציפורן אחורית ארוכה ובגלל זה קוראים לה longclaw. את רוב האנשים, מסתבר, זה לא כך כך מעניין ושלט מודפס היה יכול לחסוך את העצירות, ההתבוננות החקרנית השאלה והתשובה שלנו – (לא, אין פה נמר)  אנחנו פשוט מסתכלים בציפורים.

IMG_2620למרות הסנוביות הצפרית, חייבת להתוודות, כמו כולם גם אני לא יכולה לעמוד בהתרגשות של החתולים הגדולים. פילים, ג'ירפות, זברות, או אנטילופות הן דבר נפלא לצפות בו, אבל לביאה או נמר הם שמוציאים אותי לגמרי מאיפוס. כל מה שאומרים עליהם הוא נכון והם הגירסה הגדולה והעוד-פחות-צפויה של החתולים הקטנים שלנו בבית. הם מתלקקים בדיוק כמוהם, מתגלגלים על הגב כשאף אחד לא מסתכל, ומראים לך בכל צעד שהם מרכז העולם ושהכל סובב סביבם. באחד הימים נסענו דרך שביל ממש צדדי בקרוגר כי איזשהו ספר הבטיח שיהיו שם ציפורים מעניינות, וכשלא ממש מצאנו הסתובבנו לחזור חזרה. ואז – הפתעה! שלדג שר על ענף נמוך של שיח, מפתיע כמה יפה השירה של ציפור קצת מגושמת עם מקור כל כך עבה. התפתח דיון מעניין במכונית שעירב שני צפרים חובבים ומגדיר ציפורים אחד. לשלדג הזה, היה חזה אפור או חום? לא היינו בטוחים אז בנהזוג הרים עיניים לשביל בתקווה למצוא שוב את הציפור כדי לוודא. אני לא זוכרת אם הוא סתם תפס לי את היד או גם החניק צעקה, אבל במרחק של מטרים בודדים מאיתנו מעבר לעיקול הופיעה לביאה. עצרה לרגע והסתכלה. הצפרים בקופסה לא ממש הדאיגו אותה ואחרי כמה שניות היא המשיכה ללכת. במהומה שהתרחשה ברכב כל אחד תפס מצלמה, ואז הבנו למה הלביאה היססה לרגע. מאחוריה הגיחו זוג גורי אריות ואחריהם עוד ועוד ובמאסף לביאה שניה. כל החוויה לא ארכה המון זמן – הן חצו בנחת את השביל לפני המכונית, הגורים ביניהן ולבסוף נכנסו בין הסלעים בצד השני ונבלעו בצמחיה. המצלמה שלי תפסה תמונה קבוצתית באיכות איומה דרך השימשה, בנהזוג תיקתק כמו משוגע פורטרטים של הגורים, אבל בעיקר התרגשנו. אחרי שהם נעלמו היה ברור שאנחנו לא עושים רוורס לחפש אותן, בייחוד שהיו איתן גורים. הן נעלמו בין הסלעים ולנו לקח עוד המון זמן להתאושש מההתרגשות. הקירבה הזו לחתולים הגדולים, בטבע, בשקט, בלי אף אחד מסביב לא דומה לשום דבר אחר.

IMG_10_0813_2519IMG_10_0813_2510IMG_11_0907_2671 פקקי תנועה ליד הנמר. והאריה. והקרנף. עם כל הכיף בשמורת טבע מסודרת וידידותית למשתמש הלא מקצועי (והלא-נוהג-ברכב-4*4), החיסרון שלה הוא כשמישהו כבר מוצא "שלל" (כאמור, נמר אריה או קרנף נמצאים ממש גבוה ברשימה), מיד יצטברו עוד מכוניות ולא ירחק הרגע שפקק תנועה יחסום את הדרך. קשה לעמוד בפיתוי ולא לנסות לתמרן את הרכב כדי למצוא גם נקודת תצפית (חידה: כמה רכבים נדרשים כדי לחסום לגמרי את שדה הראיה ליד הנמר שרובץ עכשיו בעשב?), אבל ההרגשה יכולה להיות די מעצבנת, ועלולה אפילו להזכיר למישהי את הפעם שההורים לקחו אותה לבקר בספארי בר"ג. לא חוויה מכוננת. גם אנחנו נקלענו לכאלה, גם אנחנו ניסינו לראות (ולא תמיד הצלחנו), אבל זה כנראה חלק מהענין. תמיד אפשר לברוח מהפקק ולחפש איזו ציפור על העץ, אין חשש שיתאסף סביבה שום פקק.

IMG_05_0725_2077IMG_04_1128_1806 חוויות מסונטזות לתיירים.  חשבנו לנסות לטעום קצת תרבות מקומית, או במילים אחרות גם אנשים, לא רק חיות. לצערנו המחשבה הזו התבררה כהרבה יותר קשה לביצוע משהערכנו. תרבות מקומית – מבחינתנו – היא ההיפך מתיירים (לבנים) יושבים בחצי מעגל וקבוצת בני זולו מחופשים מבצעים ריקוד מסורתי או מביימים טקס נישואין. אני לא אומרת שאין, אבל בכל האפשרויות שבדקנו מראש, קצת שאלות וחקירות העלו גרסאות שונות של אותו המחזה. הצעה לביקור במקום שבו הנשים המקומיות אורגות סלים כדי לראות איך הדבר נעשה התבררה אחרי מספר שאלות כתצוגת תכלית לתיירים. כך גם ביקור בכפר מקומי או "סיור חיי היום יום". אז גם הפעם היה (כמעט) רק ספארי בשבילנו.

IMG_12_0954_2800שחור-לבן. מכיוון שכבר היינו בדרא"פ לפני יותר מעשר שנים זכרנו שהטעם המר היחיד (לא חמוץ – חמוץ הוא טעם מצוין) שנשאר לנו היה מהעובדה שדי מהר התברר (ואני לוקחת את הרשות להיות בוטה ולא פוליטקלי קורקט) שמי ששירת אותנו היו תמיד שחורים, ומי שישב על הקופה וקיבל את הכסף – לבנים. ועכשיו בשפה קצת יותר מעודנת, כל מקומות הלינה הפרטיים, החנויות, המסעדות והשירותים האחרים היו בבעלות משפחות של אפריקנרים (לבנים),ואף פעם לא בבעלות אפריקאים,  והאנשים ששירתו אותנו היו כמעט תמיד אפריקאים. מי שניקו את החדרים, בישלו והגישו את האוכל ומילאו את הדלק. הפעם חשבנו שנוכל לאזן קצת את החוייה ולגוון את מקומות הלינה.  אז חשבנו. קודם כל, איך בדיוק מחפשים? זה לא שאפשר בגוגל לחפש "מקומות לינה בדרבן + בעלבית אפריקאי". בהרבה אתרים אפשר לראות גם תמונות של הבעלים הגאים ולהבין – אבל מזה לא נצליח לצאת. ניסינו כל מיני חיפושים מתוחכמים על יוזמות קהילתיות, ארגונים ללא כוונת רווח, תיירות מצפונית, ולא צלח. בסופו של דבר נשארנו ללון כמה שיותר פעמים במחנות בתוך הפארקים והשמורות שהם בבעלות המדינה, שגם זה משהו, אבל בכל אחד מחמשת המקומות הפרטיים שישנו בהם – חזר הסיפור. אדם לבן קיבל את כרטיס האשראי וגברת אפריקאית ניקתה לנו את החדר.

IMG_2274_Tזה אחד המקומות הבודדים (לפחות לפי האינטרנט והמלצות שקיבלנו) בו יש ריכוז של חפצי אומנות, מזכרות ועבודות יד מעשה ידי תושבים מקומיים, שמקבלי שכר נאות על העבודה שלהם. ממוקם בחוף המערבי צפונית לדרבן ושווה ביקור.

IMG_10_1141_2585מי יושב איתנו בבית הקפה? התחושה הזו רק התחדדה כשהבנו שבכל בית קפה או מסעדה שביקרנו, כולל מסעדות דרכים בתחנות דלק בהן עצרנו לקפה ישבו לאכול אך ורק אנשים לבנים (ושירתו אותם, כמובן, אפריקאים). האבסורד הוא שאפילו במסעדה ההודית אליה שלחה אותנו המארחת החביבה שלנו בדרבן, ישבו רק הודים (ושני לבנבנים מישראל). אם הפרדה, אז עד הסוף. בתור מי שהביאה השגים מפוקפקים ביותר בקורס בסטטיסטיקה באוניברסיטה, אפילו אני יודעת שמדגם מייצג זה לא. ובכל זאת, התחושה הזו נשארת איתך. איך הלבנים, האפריקנרים, חיים עם עצמם במצב התמידי הזה? ומה מרגישים האפריקאים השחורים – הרוב במדינה – שחווים את זה יום יום וגדלים למציאות הזו? כמה הכל מוחשי כשכל מה שצריך להסתכל עליו הוא צבע. כשחזרתי לארץ חשבתי מה קורה אם הקבוצות האתניות או החברתיות או התרבותיות או העדתיות נבדלות במבטא, שפה, או שם משפחה. לא בצבע. ההבדל הרבה פחות בולט, ואולי בגלל זה קל יותר לחיות עם התחושה.

ticketsכרטיסי הכניסה למוזאון האפרטהייד מודפסים בצורה רנדומלית – "לבנים" או "שחורים" והמבקרים צריכים להשתמש באחת משתי כניסות נפרדות למוזאון, לפי הוראות הכרטיס.

IMG_2728מיטות נפרדות. לא ברור לי  בדיוק למה, אבל בכל הבקתות הזוגיות שישנו בהן בפארקים ובשמורות, הקפידו שבין שתי המיטות יפרידו לפחות שידת לילה קטנה, אם לא שטיח גדול ורוב הרצפה. יש משהו קצת מוזר בהשגחה העליונה הזו שמקפידה על הפרדה זוגית, לא יודעת אם יש  קשר אבל בשידה הזו שבין המיטות יש תמיד עותק אחד לפחות של הברית החדשה. אחרי עשרה ימים רצופים בקרוגר, מיטה זוגית נורמלית בלודג' בדרך למק'וזה היתה שינוי מרענן בהחלט.

IMG_2236_TIMG_05_0826_1926אין אינטרנט. אני מרשה לעצמי להיות נוסטלגית לכמה משפטים ולדבר מעל הראש של כל מי שהוא, נגיד בן פחות מ 35. זוכרות שפעם לא היה אינטרנט? ואז כשכבר היה, הוא לא מילא כמעט כל משבצת פנויה? אני זוכרת בבירור נסיעות לחו"ל, מוצלחות יותר או פחות, בלי אינטרנט בכלל. אז זה כבר לא עובד. מסתבר שהדבר שהכי חסר לי בטיול הוא לא טלויזיה, לא קשר סלולרי וגם לא גבינת סויה (שאת שני הראשונים אין ברחבי הפארקים ואת האחרונה אין בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר ). זה פשוט נורא בלי אינטרנט. להתעדכן בתחזית מזג אויר מעודכנת, לברר על מקום שאליו חשבנו לקפוץ מחר, לבדוק אחת ולתמיד אם החיה הגוצה והארוכה שעברה בריצה שפופה בקצה המרפסת כשישבנו לאכול ארוחת ערב אחרי שהחשיך באמת יכולה גנט כמו שטוען בנהזוג או שזו רק נמיה אקראית. הבאנו איתנו ספרים – מגדיר ציפורים ומגדיר יונקים, אבל לא ספריה שלמה של מגדירי זוחלים, פרחים ועצים. כדי לדעת אם הלטאה העצומה שחצתה את הדרך היא באמת כח, צריך לבדוק. יש תמיד כל כך הרבה מידע באינטרנט ופתאום הוא לא נמצא במרחק נגיעה, בקצות האצבעות שעל המקלדת. שלא לדבר על כמות המיילים שמצטברת ומחכה לי כל הזמן הזה, שרק המחשבה על המעבר והמחיקה שלהם מוציאה לי את החשק להתחבר כשנחזור.

IMG_09_0810_2376לא מבינה איך יש אנשים שלא אוהבים צבועים. הם כלביים, חכמים, וחיה שאפשר להסתכל עליה שעות, גם כשהיא רובצת בבטן מלאה בשולי שלולית בוצית ומחכה שהחום הגדול יעבור

IMG_3285לבוש לספארי. משום מה רוב האנשים (גברים ונשים) שומעים ספארי ומיד מתלבשים בהתאם. חאקי בהיר אחיד, כיסים גדולים, חולצות כפתורים בגוון דומה עם שרוול קצר, נעליים גבוהות וכובע מצחיה במקרה הטוב, או משהו שמזכיר כובע דייגים במקרה הפחות טוב. המגדילים ראש גם תוקעים סכין בחגורה ומשקפי שמש סטייליסטים על העיניים. יצא לנו לראות לא מעט קבוצות טיילים מלקקות ארטיקים בצהריים על הדשא מחוץ למשרד הקבלה של המחנה, מחכים להיכנס לחדרים, לבושים כולם באותו גוון ואותו סגנון אחיד. מישהו שכח לספר להם שבספארי נוסעים 90% מהזמן באוטו, לא הולכים בבוש בין הנחשים או בשמש הקופחת, ולא מנסים להצית אש בערימת זרדים עם אולר וזכוכית מגדלת.

לעומתם, נופל מידי פעם תייר (תיירת ליתר דיוק) שמגיעה מטופחת למשעי, טייץ נמר ונעלי עקב. הגדילה לעשות טיילת יפנית צעירה לבושה בשמלת-אוברול אדומה ולה חצאית קפלים עד מעל לברך, חולצת כפתורים לבנה ומגפונים לבנים תואמים מצופים לגמרי בפרווה מלאכותית צחורה. כמו את הנמיה, גם אותה הצטערתי שלא צילמתי.

ולבסוף יש את הישראלים. טוב, לא כל הישראלים – רק אנחנו שנסתתר תחת השם הבדוי מר וגברת ג'יפה. ידענו שיהיה חם ומעייף באוטו, שלא ניקח איתנו 20 חולצות להחלפה אז צריך יהיה לכבס כל כמה ימים במכונות כביסה אוטומטיות שדי הורסות את הבגדים אז נסתפק בכמה חולצות טריקו מג'וייפות שלא נורא אם יהרסו ומכנסיים דקים בהתאם. בבוקר קצת קר אז במקום להיסחב עם שני זוגות נעליים להחלפה, הלכתי על המראה השיקי – סנדלי שורש (אלא מה) עם גרביים עבים, שירדו לקראת הצהריים. לעומת זאת בנהזוג מחבב מאוד את כובע הצפרות שלו, שהוא בגדול כובע טמבל רחב עם פיסת בד דק מאחור שתכסה על העורף והאוזניים מפני השמש בימי צפרות חמים. לורנס איש ערב גירסת מעגן מיכאל 2007. טוב, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם את המבט שתקעה בנו המארחת בקאנטרי קלאב (שלט: "כניסה לחברים בלבד") על אם הדרך בסווזילנד בדרך מפה לשם, כשנכנסנו עם תיקי הגב (צריך לדחוף איפשהו את המשקפת והמצלמה) לבדוק אם אפשר להתארגן על איזה סלט לארוחת בוקר במקום על הבופה נקניקיות-ביצים-טוסט-בחמאה הרגיל. אני חוששת ששם טוב לישראלים בכלל, ולטעמם בבגדים בפרט, לא הוצאנו.

IMG_07_1642_2090יש עוד הרבה מה לספר על דרום אפריקה, ויותר מזה להראות בתמונות, אבל נסחפתי גם ככה וצריך עוד לכתוב פוסט על החוויה הטבעונית בארץ אוכלי הבשר הזו (שזו בסה"כ הזדמנות לדחוף עוד קצת תמונות של חיותף כי לא היו יותר מידי מנות טבעוניות לצלם..)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s