זה למה אני אוהבת לגור בתל אביב.

 רון דהן. Farthest South. נעורים

ביומיום, במשך השבוע, אנחנו כל כך עסוקים בעבודה, במשפחה, בסידורים, בחתולים, בשגרה הקבועה שהסיבה (או לפחות אחת מהן) שאני כל כך אוהבת לגור בתל אביב הופכת לאמירה תיאורטית בלבד. אבל אתמול קבלתי תזכורת חיה. בשמונה ורבע בערב הכבישים ריקים לגמרי. "כולם רואים את גרמניה נגד פורטוגל" מספק בנהזוג הסבר הגיוני. הפיצה הטבעונית החדשה בלבונטין לעומת זאת, די מלאה. מקום כייפי ורגוע, פיצה טעימה עם גבינת קשיו שלא נדבקת לשיניים ונפלנו בתזמון מעולה שאף מעשן לא התיישב לידינו ברחבה שבחוץ. את המוכרת אנחנו מזהים מהמילק אאוט שהיה בשבועות, רק חבל שצריך להזדרז כי תיכף תתחיל ההופעה .

אני באתי בשביל המילים, בנהזוג בייחוד בשביל המוזיקה, אלטרנטיבי ונסיוני זה הקטע שלו.

לעיתים לא קרובות יצא לי להיות נוכחת בערבי שירה, הפעם זה משהו אחר. רון דהן מקריא מתוך ספר השירים שלו נעורים ו "Farthest South" עושים מוזיקה פסיכדלית ומאולתרת, לא תמיד הכי קלה לעיכול. שתי גיטרות, שני סינטיסייזרים ומק אחד. בנהזוג מאוכזב שאין תופים – בהופעה הקודמת היו, ויש משהו בתופים שהמחשב לא יודע לתת. הוא גם מאוכזב שהמקום לא מלא – יש אנשים אבל ההופעה לא מפוצצת. אני תוהה למה הוא חושב שהופעה אלטרנטיבית כזו, שירי מחאה אנטי מלחמתיים, מוזיקה קשוחה, אמורה למשוך קהל של מאות. וגם האם המונדיאל קשור לזה, או שאין שום חפיפה בין חובבי המונדיאל לקהל של ההופעה.

באיחור לא קל האירוע מתחיל. וואו. חוויות מלחמה. לבנון השניה, שוטטות בהודו וברחבי העולם, סמים הזיות ופינג פונג בלתי פוסק בין המלחמה לבין החיים, הנדודים, הסמים. שיר אחד מכאן ושיר אחד מכאן, לא תמיד המעבר בין שיר לשיר, חוויה לחוויה, חד וברור. כל הזמן הזה ההרכב מנגן בלי הפסקה, מאלתר, קצת דיסטורשן. רק אמא של רון (ככה אני מנחשת) שיושבת מול הבמה, מקפידה להביא לו עוד ועוד בקבוקי מים קטנים, שלא יצטרד לגמרי. השורה האחרונה בשיר האחרון נגמרת בחזרה שוב ושוב על המילה מוות. בסוף רון מוסיף "חיים" והצלילים נפסקים באחת. אולי גם כדי לתת קצת נחמה לקהל שנסחף לגמרי עם המילים והמוזיקה.

"הנעורים האמיתיים שלי החלו לאחר הצבא והסתיימו / במלחמת לבנון השנייה. / אני חייב לדייק – בכפר מרכבה. / וביתר פירוט, רצועה מזרחית, בית מספר 16. / ועוד יותר, חדר אחורי (הרהיטים נאספו במרכזו וכוסו בניילון) / וממש קרוב – על ספה מבד בצבע בורדו. / אני יושב ונח מעט. / אגל זיעה מתחיל את מסעו ממרכז הקרקפת, דרך הרקה, / ונקווה בזווית הפה. / זהו. / עוד רגע זה מתחיל. / הנעורים הסתיימו" .

וואו.

בשביל זה אני מוכנה לסלוח לתל אביב על הרבה דברים אחרים. באמצע השבוע, באמצע העיר, פיצה טבעונית ומופע שירה ואילתור פסיכדלי שאיך עוד הייתי יכולה למצוא ועוד לחזור הביתה בזמן כדי להכנס למיטה לפני חצות. מרגישה כמו סינדרלה. למחרת נחזור לשגרה, אבל סנדלי הזכוכית מחכים מתחת למיטה. תמיד אפשר לחזור לנעול אותם. הסיכוי הזה, הפוטנציאל, לצאת לכמה שעות משטף היומיום למשהו אחר לגמרי, קיים בעיר הזו כמעט כל יום, כמעט כל שעה.