הבלוג יצא לשליחות בפאריז. יותר נכון הבוסים של הבלוג ושל ע. הבלוג הוציאו אותם לחופשה מרוכזת בפסח, והזכרון העמום של החגים הקודמים שבהם פחדנו להוציא את האף מהבית מאימת גדודי הילדים על אבותיהם אמותיהם סבותיהם וסבתותיהם גרם אף לקמצניות שבינינו להודיע – בחגים הבאים עלינו לטובה, אנחנו באירופה הקלאסית הבנויה לתלפיות. הפור נפל על פאריז, שכבר טיילנו יותר מפעם אחת ברחובות שלה ורק הרבה אחרי שהזמנו כרטיסים, קלטנו שאחת הסיבות שכל כך נהנינו בפאריז היתה האוכל… הצמחוני. גבינות מסריחות, קרואסונים טריים שאף אחד לא היה מעלה על דעתו לחלל אותם במילוי שוקולד או חלבה, פטיפורים זערוריים בהמון טעמים, פרליני שוקולד חלומיים ששווה למשכן בשבילם את קרן הפנסיה. כשהבנו שכל זה מחוץ לתחום נתקפנו בפאניקה ובנהזוג בילה שבועות בתחקיר מעמיק על מי ומה בטבעונות הפאריזאית. על זה בפוסט נפרד. בינתיים כמה הגיגים ומעט מידי תמונות (והסבר בהמשך).
סוף מרץ בפאריז זה ממש לא האביב. זה שיא החורף, והעובדה שב- 31.3 מזיזים את השעון ועוברים לשעון קיץ היא סתם בדיחה גרועה. מרץ הוא חורף ומה שקורה כאן בתחילת פברואר אני יכולה רק לנחש, בטח יש לעונה הזו שם (שזו המילה של האסקימוסים לקור מקפיא עצמות שאסור להוציא את האף מהבית, פן ינשור).
אין כמו טיול נמרץ לבושה בשקית ניילון כדי להתחמם. טוב, אולי זו לא בדיוק שקית ניילון – היא כחולה, ויש לה שרוולים, כובע וריצ'רצ', אבל עדיין היא עשויה פלסטיק אטום וכשאני לובשת אותה אני נראית כמי שלבשה שקית ניילון כחולה ויצאה החוצה. היתרון של השקית, בשילוב עם כושר גופני גרוע במיוחד, הוא שמהר מאוד הגוף מתחיל להתחמם מהמאמץ שבהליכה מהירה ונוצר מן מיקרו-אקלים חמים וטרופי בתוך המעיל הזה, עכשיו רק להתעטף בכובע, צעיף וכפפות למנוע מגע עם האויר שבחוץ – והכל בסדר. האמת היא שבשבע בבוקר, בפארק אייפל ולאורך הסיין זה זמן נהדר להתפעל מפאריז שרק מתעוררת, מעט אנשים יוצאים לעבודה, עוד כמה יוצאים לסיבוב ריצה, וחוץ מזה אין כמעט מכוניות או אנשים ברחוב. בדרך חזרה עוברים בבולנז'רי לרכוש לחם טרי, אצל הירקן לעגבניות – ואתן מסודרות.
הקטע עם השפה מתחיל למצות את עצמו. אז נכון שהצרפתים מרגישים כנראה בקרב מאסף על השפה שלהם, אבל בתור עיר עם כל כך הרבה תיירים ההתעקשות שלהם להתעלם מקיומה של האנגלית יכול לשגע. עזבו מלצרים במסעדות, עזבו עובדים בשדה התעופה (!) אפילו במוזאונים כמעט ולא טורחים להוסיף כיתוב באנגלית לתמונות. אז נכון שכדי להתפעל מהחבצלות המים של מונה במוזאון המרמוטן לא צריך הרבה מידי הסברים (בכל זאת, שם של תמונה היה עוזר) אבל תערוכה של אמנות עכשווית, במרכז שאפתני שמציג סוג של אומנות שההקשר, הרקע, הכותרת וההסבר מהווים לעיתים קרובות חלק מהותי מההבנה של מה שמתרחש – והכל רק בצרפתית. זה כבר סתם מעצבן.
איזה כיף לצרפתים שיש להם כזו תחבורה ציבורית נהדרת. מקצה האחד לקצה השני של העיר הענקית הזו בחצי שעה של נסיעה (כולל החלפות קווים). נכון שלפעמים הם קצת מרמים ובמקום שתלך ברגל ברחוב, מרחק לא מועט של רחובות הם שולחים אותך לאורך מנהרות מקשרות בין קווים, מה שנותן לך אשליה שאתה רק מחליף קו, ולא שם לב שבעצם שלחו אותך למסע כומתה קצר, מעלה ומטה ולאורך. אבל זה עובד, בהליכה הנמרצת המשותפת כמעט לכל הפריזאים במנהרות המטרו אתה מרגיש חלק מהענין – תחבורה ציבורית יעילה, בתדירות מצויינת, עם שילוט ברור ורישות של העיר כולה – הו מי יתנני דב חנין כראש עיריית תל אביב…
אין כמו אמנות להרחיב את הלב. תערוכות גדולות ותערוכות קטנות, דברים שהפכו לקלאסיקה עם נסיונות חדשים – הכל יש בפאריז. עוד יתרון של מזג אויר מאתגר (כלומר, קור מקפיא) הוא שצריך למצוא מקומות "בפנים" בשביל לבלות בהם את הזמן שתוכנן לבחוץ. לא תמיד אפשר לדעת לאן אתה הולך, לפעמים את יוצאת מתערוכה בתחושה של "אהמ…. מעניין." אבל עדיין זה היה מעניין! אפילו טיול בפארק מרגיש אחרת לגמרי כשעורכים אותו בחצר האחורית של מוזאון האורנז'רי (שאלו בעצם גני טיולרי) או בגן של מוזאון רודן.
גם כלבים צרפתיים מיוחסים, לא מפונקים כמו הכלבים התל אביבים. אפילו הטריירים הלבנים והג'ק ראסלים קצוצי הפרווה מסתובבים בלי מעילים, מה שגורם לי לתהות לגבי הכלבים של החברה שלי שלא יצאו מהבית מאז תחילת נובמבר בלי איזה מעילון. כמעט בכל פארק גדול או גן מצאנו גם מפגש כלבים מאולתר, ולמי שהחסך בחיות הבית בוער בו – יכול להינות ואולי גם לגנוב איזה ליטוף של כלב מקומי; או שידאג לישון במלון שמרשה להכניס כלבים וינדנד לפקיד הקבלה כל יום עד שתפציע כלבה שמנמנה בחדר הכניסה, שכנראה שמו אותה שם רק כדי שנוכל ללטף אותה ונירגע כבר.
העדשה שלי יצאה מדעתה. אחרי חודשים של צילומי פנים, במטבח בשביל הבלוג, הוצאתי אותה קצת לסיבוב בעולם לראות בירה אירופאית והיא מה? מחליטה לשבות. אחרי יום וחצי היא הבינה את העיקרון והפסיקה לצלם , לגמרי ? לא. על צילומי חוץ כמובן אין על מה לדבר, אבל גם במוזאונים, איפה שמותר היא לא מסכימה לשתף פעולה. לעומת זאת בביקורי הערב במסעדות פעם אחר פעם היא מסכימה להתעורר לחיים ולתת איזו ג'סטה קטנה של צילום מנה שקיבלנו. חשבתן שזה הכל? לא. בצהריים נכנסנו לבית קפה (לא טבעוני) להתחמם על תה וקפה, ונסיון לצלם את המקום מבפנים, עם מבט מהחלון החוצה (אני נשבעת שהתחיל שלג קל) נענה שוב בסירוב. או שהיא מצלמת מנות טבעוניות או כלום.
צפרות ברובע השביעי. כשמטיילים עם צפר תהיה צפרות, גם אם חשב בליבו שחורף עכשיו וקר מידי לציפורים שעוד לא התחילו לנדוד חזרה ולכן השאיר את המשקפת בבית. זה מתחיל ביונים השמנמנות שבפארק. הן שמנות מידי קובע בנהזוג נחרצות, ואני מתגוננת בשמן – בשביל לשרוד בקור הזה הן צריכות שכבת בידוד כפולה.עוד כמה מבטים בוחנים ויש זיהוי – אלה יוני ענק. אותן היונים שהיינו נוסעים לצפון בתקווה למצוא להקות מרשימות שלהן, מנקרות כאן על הדשא כאילו כלום. את הברכיות שהמדסות על הדשא אפילו אני מזהה, וכך גם השחפים שליד הסיין. למחרת ראינו עקעק שהוא מעין עורב מקסים בשחור ולבן שיפה לא פחות מהעורבני שיש אצלנו. לעומת זאת, באחד הגנים בדרך מכאן לשם הציוצים מפעילים את הצפר.אחרי בחינה מדוקדקת יש אבחנה – זה לא סתם ירגזי, זה ירגזי כחול. מזל שהעדשה הרגילה בשביתה ונאלצנו להפעיל את בת הדודה מטיולי הטבע, ויצאה תמונה. אז נסענו לפאריז לראות אומנות ולאכול אוכל טבעוני, וחזרנו עם תצפיות שוות. ללא ספק תחביב משתלם הצפרות…
נתגעגע. למרות הקיטורים, כיף בפאריז, טעים גם לטבעונים בפאריז, מעניין בפאריז, ואפילו שאנחנו לא מבינים חצי מילה, צרפתית היא השפה שהכי כיף לשמוע. חוץ מזה המצאנו מן שיטת תרגום סימולטני שבה אנחנו ממציאים משמעויות הגיוניות לחלוטין לכל מיני מילים וזה עובד כל עוד אין צרפתי בסביבה שיתקן אותך, אז מה רע?
ירק לכל פועל 